קולנוע הפנטזיה של חיים שירן
הפעם הראשונה שפגשתי בקולנוען חיים שירן היתה במימונה בנתיבות בביתו של ישועה אזולאי, דקה מאיפה שהיה ביתה של סבתי תמו ז״ל. הוא התיישב במרכז השורה הראשונה והחזיק בידו מצלמת סוני קטנה. אני זוכר שהסתכלתי עליו מהצד, מיד הבחנתי שהוא לא מהעיר ונראה שהגיע מרחוק. הוא היה מרוכז, עמוק בתוך המשימה. עובר על כל נגן, מקרב מעט את היד, מתרחק, דרוך וקשוב לכל נקישת דרבוקה. הנה מגישים לאורחים את הספינג׳ החם, הנה נגן העוד עושה איסתיכבאר.
בשבוע שעבר ביקרתי את חיים כדי לבחור קטעים שערכתי לקראת המחווה שתהיה לו בפסטיבל דוק אביב שיתחיל מחר בירוחם. בין קטעי הקולנוע של חיים ננגן מספר קטעים בהשראתו. ״יש לי עוד המון דברים להספיק״, אמר לי מי שמאחוריו עשרות יצירות.
תוך כדי עריכת החומרים נסחפתי שוב ושוב לצפיה בסרטים שלא הכרתי. שעות של תיעוד הקהילות במרוקו. קולנוע חכם וקשוב, עם כבוד גדול לעדה ולמוזיקאים שצמחו ממנה. גם בסרטים העלילתיים שלו הוא מתעד- מנסה לתת צליל ותמונה לדברים שהוא חוזה אותם כנעלמים. בגרסה הקולנועית שלו ל״נציב המלח״ (1980) ספרו של היהודי-תוניסאי אלבר ממי, מופיעה סצינת בר המצוה של הגיבור מרדכי בנילוש שמתחילה בחפלה תוניסאית שבתוכה מספרים את שערו של מרדכי לפני העליה לתורה . בבית הכנסת, מקהלת ילדים שרה את ״אל אדיר בורא עולם״ במבטא תוניסאי, הנשים זורקות סוכריות מעזרת הנשים, הדודים מנשקים את החתן, הכל באריכות, הרגשה של זמן אמת. דקה קולנועית שלמה הנשים מלבישות את מרדכי לבר המצוה, אין דיאלוג כתוב, מלבישות ומברכות ועושות זררת, מוטיב קבוע בסאונדטרק של סרטיו. דקה אחרי זה, כיתה בתוניס, המורה מרביץ בילדים תורה של חילונים ״המהפכה הורישה לצרפת את החזון של חרות שוויון ואחווה״ .
חיים יוצר היסטוריה. יחיד במינו בערוץ הראשון הוא הצליח לנתב תקציבים לסרטים שהם לא רק שלו, הם שלנו, הם נעשו בשבילנו. ב״יהודי מרוקו 78״ הוא מתמקד במקנס, עיר הולדתו, מסתובב בככר העיר ומשתף את עברו, דולה מתוך זכרונותיו את משחקי הילדים וקולות הרוכלים. הוא נכנס לבית הכנסת המפורסם ״סלאט רבי שמעיה״ שהפך למסגד, הוא חותם בקולו את השוט שמוביל לגג ״אין במלאח היהודי הישן אף יהודי אחד״, משאיר אותך עם הזכרון. ובתוך הזכרון הזה אתה נשאר בעולם שמתנהל בתוך פנטזיה, עולם בלי מדינה, עולם שמתנהל בתוך המשפחה או המלאח והשכונה, עולם שלפעמים יש בו רק מרוקאים או תוניסאים , והוא מתקיים בהרמוניה גמורה.
לחיים יש את היכולת ליצור קולנוע מרשים ממה שראו תמיד כפולקלור זול. הוא מחזיר את המסורת עם הניואנסים הכי קטנים שלה למקום הראוי. המצלמה עולה מעלה אל המרפסת בסרטו על רבי דוד חסין ״תהילה לדוד״ (1984), שם יושבים ישועה אזולאי ונגנים נוספים, מלווים את החתן והכלה שבאים יחד עם ההמון. הוליווד מרוקאי, עשרות ניצבים ותזמון מדהים יוצרים אווירה של פאר, ובתוכה אינטימיות של חתן וכלה. זוהי חתונה, בסך הכל חתונה, אבל גם סצינה היסטורית.
בתוך הקולנוע המרוקאי הזה המוזיקה תמיד שם, כמו חפלה שלא נגמרת, בדומה ל״קהילות קדושים״ של זאב רווח גם אצל חיים אין כמעט רגע של שקט .השחקן תמיד חשוד שהוא מחביא כינור בג׳לביתו וכשהגיבור שר לאהובתו אתה יודע שהאינסרף יגיע, שאר השחקנים יצטרפו לשירה, וביחד יעיפו את הסצינה למחוזות אחרים.
מחר בדוק אביב ירוחם יוקרנו קטעים קצרים מתוך ״נציב המלח״ ״תהילה לדוד״ ״יהודי מרוקו 78״ וחומרים מתוך הסרט העתידי על זוהרה אלפסייה. מחווה צנועה לאיש שהקולנוע שלו כולו הוא מחווה לנו, לבית שלנו ולהיסטוריה שלנו.
בתמונה: מספרים את מרדכי בנילוש בחפלה שלפני עלייתו לתורה. מתוך ״נציב המלח״ (1980)
