אבוד לגמריי בזמן בחירות. כולם רציניים, פרגמטיים, ממלכתיים, עם דיעה מוצקה, יודעים מה טוב להם, מה טוב למדינה. מה טוב לכלכלה. הכל באדישות כזאת מעצבנת, בטון נעים. בתוך כל הדיבורים והספקולציות והגנצים, המח שלי מתכווץ יותר ויותר, הנתונים משתבשים, האבחנה מתקלקלת, אני מרגיש כבול, עבד של סקרים, המציאות מרצדת לי בפיקסלים גסים. אני מאמץ רפלקס ישן, זורק כל מה שנותנים לי, מטיח לרצפה את ההזדמנות להיות אחראי על גורלי. אני מרפה, נותן לגוף להוציא הכל, מקיא את הדיעות והטוקבקים והמשא ומתנים. הר

תגיד לי אם עצרו אותך על שוטטות ליד הבית שלך- אני יגיד לך מי אתה. על האוטובוס בדרך מאשדוד לירושלים, עייף אחרי יום עבודה. מטיל את הראש על הריפוד המסריח של אגד, מתעלם מרעש המנוע שיושב לי על המח. הנוף מרצד לי בעניים. האוטובוס עוצר בפתאומיות, 4 שוטרים חמושים עולים, מבקשים ממני ומ2 פועלים שיושבים מאחורי תעודת זהות. הוא מיישיר מבט, אוחז באקדח. היד שלו רועדת על הנשק , הפה שלי רוטט. לא מצליח לדבר. הוא שואל ושואל- אני שותק ושותק. הגוף בוגד בי. סעמק, שיראה את ה״כהן״ בתעודת זהות וישחרר א