No tags yet.
אבוד לגמריי בזמן בחירות. כולם רציניים, פרגמטיים, ממלכתיים, עם דיעה מוצקה, יודעים מה טוב להם, מה טוב למדינה. מה טוב לכלכלה. הכל באדישות כזאת מעצבנת, בטון נעים. בתוך כל הדיבורים והספקולציות והגנצים, המח שלי מתכווץ יותר ויותר, הנתונים משתבשים, האבחנה מתקלקלת, אני מרגיש כבול, עבד של סקרים, המציאות מרצדת לי בפיקסלים גסים. אני מאמץ רפלקס ישן, זורק כל מה שנותנים לי, מטיח לרצפה את ההזדמנות להיות אחראי על גורלי. אני מרפה, נותן לגוף להוציא הכל, מקיא את הדיעות והטוקבקים והמשא ומתנים. הראש מסתובב כמו מטורף, מתמסר לרגע בו איני יודע מה עלי לעשות. אבל אני הרי אדם פוליטי עם אידיאולוגיה שנעה בין שנאה עמוקה למדינה הזאת לאהבה עזה למקום ואנשיו. אני רוצה לצעוק, רוצה לומר את דעתי, הוא ככה וזה לא צודק ומוטב שיחברו
