יומן בתי כנסת | כיפור, קזבלנקה 2016
בדרך לערבית של כיפור בבית הכנסת שארל נטר. על קיר אחד הבניינים שעונות ערמות של ענפי דקלים ארוכים ויפים, רמז לסוכות. הכיפה נשארת בכיס, לובשים אותה בשער, מסמנים לשומר המוסלמי -אני יהודי.
למחרת בבית הכנסת ״נווה שלום״ , אין מקום להתכופף ב״ויעבור״ , נעמד בדוחק בכניסה עד שנפלט החוצה חזרה לרחוב .
בחיפוש אחר מקום למוסף הגענו לבית הכנסת ״בנו״ שנמצא בתוך אחוזה ישנה ומוזנחת של עשיר יהודי . מעט מהם רדומים על הרצפה, חלקם מדברים על ענייני חול.
רחוב ליד, בבית הכנסת ״מגן דוד״ . קומץ גברים נחים בין מוסף למנחה. מפרים את תענית הדיבור כדי לשאול לשלומנו. מספרים שבאו מרחוק כי כאן ההורים נהגו להתפלל. ״אנחנו הדור האחרון ״הם קובעים, ״אחרינו אפשר לסגור את בית הכנסת״
ברחובותיה של קזבלנקה אני מזהה את בתי הכנסת לפי השוטר ליד השער. באחת הסמטאות קיבלו את פנינו בברכה להשלמת המניין, המנחה היתה מהירה, בין לבין רבו על הנוסח .
הולכים במרכז העיר לקראת הנעילה, ריח עור ומאפים, משער בית הכנסת ״בית אל״ מציצה עין. ״יהודים? מאיפה באתם?״ בטח יהודים, באנו מרחוק אבל באנו מכאן . ראינו שם כמה בודדים בתוך גודל ופאר, תפילתם חזקה. בצאתנו משם ירד היורה.
בבית הכנסת דג׳, בתוך בית הספר, צריך לעבור דרך עזרת הנשים הצפופה. נאמר לנו שם שבית הכנסת בן הראש הוא המקום ומצאנו עצמנו שם. בתפילה עוברת שמועה בלחישות, התוקע בשופר איננו, מחפשים מחליף.
בסיום תקיעת השופר, יהודים יוצאים מן השערים ומתפזרים אל רחובותיה של העיר. לפני רגע היו מקובצים, כעת לא תבחין בהם בתוך ההמון.
ומי יסלח על פושטי היד ומי ימחל על מה שאבד ומה שיאבד.